היום הרכב שלי נתקע. באסה כשזה קורה. אבל קרה. מזלי שזה קרה די קרוב למוסך. איציק, בעל המוסך, פתח את מכסה המנוע והסתכל. והסתכל והסתכל והסתכל. וכששאלתי אותו מה הוא עושה הוא ענה: "גברת תני לי רגע להסתכל ולהקשיב למנוע בשקט. ככה אני בודק". וזה טוב או רע מה שאתה שומע? שאלתי. "למה ככה גברת?" הוא ענה, "לא אמרתי טוב או רע. אמרתי שאני רק מקשיב ומסתכל ואת מפריעה לי עכשיו עם השאלות. יש מצב שאת שניה משחררת אותי ונותנת לי לבדוק?"
כמעט נעלבתי אבל במקום זה, נפל לי האסימון. האיש גאון.
בעצם מה שאיציק עושה במוסך, אני עושה בקליניקה. אם נקביל את המוח שלנו למנוע של רכב, נראה שגם המוח עובד בטורבו בלי מנוחה. מחשבות על מחשבות על מחשבות. רעשים וקולות. ולפעמים גם המוח, כמו המנוע, מבקש לעצור לבדיקה כי משהו מרגיש תקוע.
אז בקליניקה אנחנו עוצרים רגע את הרכב ופותחים מכסה מנוע כדי לבדוק מה קורה שם בפנים. ומתבוננים. מסתכלים במבט על, על מה שעובר לנו בראש ומה שעובר לנו בגוף. לוקחים רגע ורק מסתכלים. מקשיבים. בודקים. בלי שיפוטיות של טוב ורע. פשוט מתבוננים. בשקט. בקשיבות. במודעות. בחיבור לנשימה.
לא יודעת איך קוראים לזה בשפה המקצועית של איציק, אני קוראת לזה מיינדפולנס.
