גדלתי עם אמא דאגנית. ממש דאגנית. שלא לומר חרדתית. היו לה את כל הסיבות הטובות, אבל זה כבר לפוסט אחר.

אחד הכללים שלה היה שבשתים-עשרה בלילה הדלת ננעלת. ואם לא חזרתי עד אז, בעיה שלי. גזירה לא קלה לבת 17 שרק מגלה את חיי הלילה.

כנערה שנאתי את הדאגה שלה ונסיתי להיאבק ולהילחם בה בכל הכוח. פירשתי את זה שהיא עושה לי דווקא, היא דופקת לי את החיים, היא לא אוהבת שאני נהנית.

וכדרכן של פרשנויות, הן לא העובדות והאמת היתה שונה לגמרי. בדיוק הפוכה. הדאגה שלה לא נבעה ממקום שלילי. הדאגה שלה באה מאהבה.

וחשבתי על זה השבוע, שזו בדיוק הטעות שרובינו עושים עם הדאגות שלנו עצמינו, עם מה שעובר לנו בראש. אנחנו מפרשים את הדאגה או החרדה שלנו כדבר שלילי ומנסים בכל הכוח להילחם בה.

כשבפועל מה שאנחנו יכולים לעשות זה רגע לעצור ולשאול את עצמינו - מה טוב בה, בדאגה הזאת שלנו? מה היתרונות שלה? מה היא באה לשרת? ואולי היא לא רק שלילית?

זה דורש לא מעט אומץ להתיידד עם החרדה שלנו, במקום להיאבק בה. להסתכל לה בלבן של העיניים, ולהבין שהיא לא עושה לנו דווקא. היא באה מאהבה. ממש כמו אמא שלי.