אתמול עברתי בגן המשחקים וראיתי ילד שקיבל מכה קטנה והתחיל לבכות. כאב לו. או שלא. בכל מקרה הבכי היה כדי לומר: "הי, נפלתי, שימו לב אלי רגע". והחיבוק של אמא והמבט שלה, מיד הרגיעו אותו. הוא קיבל את תשומת הלב שרצה, הבכי הפסיק והוא המשיך הלאה לענייניו.

ואני כמו אני, מיד חיברתי את זה למנגנונים הפנימיים שלנו, לרגשות ה"שליליים" שלנו, שהרי בדיוק ככה זה עובד גם כאן, אפילו שעברנו כבר מזמן את גיל 5. הרגשות שלנו בסך הכל רוצים תשומת לב.

כשאנחנו נופלים, גם במובן המטאפורי של המילה וכואב לנו, זה לא יעזור שנתעלם מהכאב או נדחיק אותו. כאב לעולם יהיה חלק מהחיים שלנו, והתעלמות לא תרפא אותו. להיפך. זה רק יגרום לו להעלות את הווליום, כמו שאם נתעלם מילד שבוכה, הוא רק יגביר את עוצמת הבכי.

מה שצריך לעשות נשמע אולי מפתיע וקצת נוגד את האוטומט שלנו, אבל דווקא לתת לכאב תשומת לב, לחבק אותו, להסתכל לו בעיניים, זה מה שמרגיע אותו. בדיוק כמו אותו החיבוק או המבט בגן השעשועים.

נכון, להסכים להרגיש את הכאב זה טריקי. לא הורגלנו לזה. לשהות שם איתו ולזהות איך זה מרגיש לי עכשיו, יכול להיות הכי מוזר בעולם. אבל גם הכי מרפא שיש. ברגע שנסכים לחוות את הכאב, הוא יקבל את תשומת הלב שלו, יחלוף וימשיך הלאה לענייניו. ורגש אחר יתפוס את מקומו. הכאב הוא כאב, תנו לו את היחס שמגיע לו. תחקרו, תהיו סקרנים לגביו.

זה דורש תירגול ולפעמים גם עזרה איך לעשות את זה. אבל זה משתלם. אתם תגיעו למסקנה שתשנה את חייכם.

קבלו ספויילר קטן: אתם עומדים לגלות שהכאב עצמו הוא לא מה שגורם לנו לסבל. מה שגורם לנו לסבל הם המחשבות על הכאב. תקראו שוב את המשפט האחרון ותחשבו על זה.