נגיד שאני ממש אוהבת את הבית שלי. ממש שלמה עם העיצוב שלו, עם הצבעים על הקיר, עם הריהוט. ואפילו שיש לי בסלון איזו כורסה של סבתא של בעלי או איזה חור בקיר, אני חיה איתם בשלום.
ונגיד שמגיע איזה אורח לבקר, ויש לו ביקורת על העיצוב, על הצבעים או על הריהוט בבית שלי, האם זה יטלטל את עולמי? האם מיד ארוץ לעשות שיפוץ או אשנה את העיצוב? התשובה היא כמובן שלא.
בגלל שאני אוהבת לארח, אם אתייחס נורא ברצינות למה שיש לכל אורח להגיד על הבית שלי, אני אמצא את עצמי כל היום עסוקה בלהזיז רהיטים ממקום למקום, או עסוקה בלהדוף אורחים שלא יכנסו אלי הביתה.
כשחושבים על זה, עם הרגשות שלנו זה עובד בדיוק אותו דבר. אם נתייחס לרגש לא נעים שעובר לנו בגוף או למחשבה שלילית שעוברת לנו בראש, כאילו הם בסך הכל אורחים שקפצו לבקר, יהיה לנו הרבה יותר קל לארח אותם לרגע, לתת להם את תשומת הלב שהם מבקשים ולהמשיך הלאה. בלי לנסות לשנות אותם או להדוף אותם.
כשאנחנו חיים בסך הכל טוב עם מי שאנחנו, על הפגמים וחוסר השלמות שלנו, אנחנו יכולים להתבונן ולפגוש את כל מה שהוא חלק מאיתנו, את כל מה שבא לבקר. גם את הכעס וגם את השמחה, גם את הצבעים השמחים על הקירות וגם את הכורסה הישנה. החוכמה היא לאפשר לעצמנו להיפגש עם מה שיש ועם מי שבאים לבקר, בקבלה ובחמלה. בלי שזה יטלטל את עולמינו. תזכרו שגם האורחים הכי מעצבנים הם רק אורחים, וכמו שהם באים, הם גם הולכים. וחוץ מזה, לא עם כל אורח חייבים לבלות עד השעות הקטנות של הלילה...
