אתמול מצאתי את עצמי צופה במשחק כדורגל עם בעלי. אני לא מחובבי הכדורגל אבל ככה יצא. וכרגיל, אני כמו אני, מקשרת כל דבר לעולם הפנימי שלנו. אפילו כדורגל.

כשראיתי איך במהלך המשחק המצלמה עוברת מהשחקנים לעמדת השופט, לעמדת הפרשן, ליציע הקהל, חשבתי על זה שבעצם גם אצלנו בראש מתרחש תהליך דומה. גם אנחנו יכולים לבחור מאיזו עמדה נסתכל על המשחק, על דברים שקורים לנו בחיים. יש לנו אפשרות לבחור.

לבחור אם לתפוס את עמדת הפרשן ו"לשדר מהשטח" הישר למוחנו הקודח, פרשנויות שונות ומשונות על מה שקרה או יקרה. אנחנו יכולים לבחור לתפוס את עמדת השיפוט והביקורת העצמית, וללרלר עם עצמינו על עצמינו, כמה גרועים אנחנו. או פשוט לבחור בעמדת הקהל. זה שצופה בסקרנות במשחק, שרואה שחקנים כועסים, שמחים, מאוכזבים... מדי פעם זורק איזו קללה עסיסית או מוחא כפיים וממשיך הלאה.

בעמדת הצופה אנחנו מבינים שבמהלך המשחק נחווה קשת של רגשות שישתנו ויתחלפו כל הזמן. אנחנו לא נתקעים על הקללות כי כנראה בעוד רגע יהיה מהלך מרשים שיצדיק מחיאות כפיים. וזה מה שעושה את המשחק מעניין. מגוון. צבעוני. מסקרן.

קחו גרעינים ושבו רגע לצפות במה שעובר עליכם. בלי שיפוט ובלי פרשנות. פשוט תתבוננו, תחקרו, תסתקרנו. תהיו קהל במשחק החיים שלכם. שמרתי לכם מקום ביציע הכבוד.