גדלתי עם אמא דאגנית. ממש דאגנית. שלא לומר חרדתית. היו לה את כל הסיבות הטובות, אבל זה כבר לפוסט אחר. אחד הכללים שלה היה שבשתים-עשרה בלילה...

אתמול עברתי בגן המשחקים וראיתי ילד שקיבל מכה קטנה והתחיל לבכות. כאב לו. או שלא. בכל מקרה הבכי היה כדי לומר: "הי, נפלתי, שימו לב אלי רגע"....

הבוקר החליק לי מהיד כלי קרמיקה שאני ממש אוהבת, החליק ונשבר. הייתי ממש עצובה. זה כלי שאני מאוד אוהבת. וניסיתי לחבר אותו מחדש. אבל מה שלא...

היא החליטה לפרוש. מה פתאום לפרוש עכשיו? הרי היא כל כך אוהבת מחול וכל כך שמחה כשהתקבלה למגמה הזאת. איך זה הגיוני בכלל הרצון לפרוש כשבדיוק...

אתמול מצאתי את עצמי צופה במשחק כדורגל עם בעלי. אני לא מחובבי הכדורגל אבל ככה יצא. וכרגיל, אני כמו אני, מקשרת כל דבר לעולם הפנימי שלנו....

כשאני מדברת באמ"ת. מאז שה-CBT נכנס לחיי, אני משתדלת לדבר בעיקר אמ"ת. זה לא שקודם שיקרתי. רק שאמ"ת זו דרך חיים קצת אחרת. זה להיות בקשב....