היא החליטה לפרוש. מה פתאום לפרוש עכשיו? הרי היא כל כך אוהבת מחול וכל כך שמחה כשהתקבלה למגמה הזאת. איך זה הגיוני בכלל הרצון לפרוש כשבדיוק עכשיו נפתח סמינר הסתיו של המגמה? ועוד זימנו אותה לרקוד עם הגדולות...

אז שוחחנו על זה, היא ואני, בפגישה שלנו בקליניקה וחקרנו מתוך סקרנות אמיתית להבין מה הקושי. מה עוצר אותה דווקא עכשיו? ממה היא מפחדת ומדוע היא בוחרת להימנע. מה עובר לה בראש. מה היא מרגישה. מה עובר לה בגוף.

ואז זה הגיע. מצאנו. זה הפרפקציוניזם. אז נכון שאנחנו, המבוגרים, מכירים את הפרפקציוניזם כתשובה גנרית לשאלת התכונה השלילית. אבל אצל ילדים ונוער זה לגמרי לא גנרי ומאוד לא מצחיק. הם מרגישים שהלחץ מכריע אותם, זה גורם להם להיות מתוסכלים, הם עצובים, הם נמנעים.

אז עשינו תהליך יחד, היא ואני, ודיברנו על זה שפרפקציוניזם, הרצון הזה להיות מושלמת כל הזמן עובד בשני כיוונים. האחד שמביא לתיסכול וכעס כי לא כל הזמן אנחנו יכולים להיות מאה אחוז, והשני לוקח דווקא למקום טוב, התכונה הזאת יכולה להיות גם מקור מוטיבציה וצמיחה, כשהיא במינון הנכון.

דיברנו על בחירה ועל פתיחת אפשרויות ועל מה זה אומר להיות מושלמת. וגם איך להשתיק את עוצמת הווליום של מחשבות בסגנון "את לא מספיק טובה". היא למדה להחליף את המחשבה ה"חמה" שלה במחשבות שמקדמות אותה יותר כמו: "זה בסדר לא להצליח לפעמים ", "זה בסדר שקשה לי" או "זה לא ריאלי להיות תמיד הכי טובים בהכל". המתבגרים האלה שאני פוגשת, מלמדים אותי כל כך הרבה על החיים. אני קצת מאוהבת והרבה גאה.

בשבוע הבא היא תלך לסמינר וכבר לא בא לה לפרוש. היא הבינה שלהיות "מספיק טובה" זה המושלם החדש שלה.